יש לי קשר עמוק וארוך שנים עם הים.
הים ליווה את מרבית ילדותי ובשנים שלפני הפציעה ביליתי מספר פעמים בשבוע בים, קיימנו מאהלים עם חברים על חופי הארץ השונים ללא סוף, ספורט ימי ומה לא.
אפילו הפציעה שלי קרתה על חוף הים, ביום שניסיתי לחזור אל הים אחרי מספר חודשים שנעדרתי בגלל לחץ בעבודה.
מאז הפציעה חיכיתי כמעט 3.5 שנים להגיע שוב אל החוף. לחוש את החול, להרגיש את המים, לצוף ולתת לגלים לעטוף אותי.
כל כך חיכיתי לרגע הזה, דיברתי עליו ללא הרף והינה הוא הגיע.
אחי ואחותי החליטו שהם מסייעים לי להגשים את המשאלה הזאת ולקחו אותי לחוף "מונגש" באשדוד.
שהגענו לשם התברר שההנגשה אינה באמת לבעלי כסאות גלגלים ואין דרך להגיע אל המים.
ישבתי שם שעה ולא האמנתי. כל כך קרוב ועדיין כל כך רחוק.
פעם נוספת הבנתי, החברה אינה ערה וקשובה לבעלי מוגבלות.
ברגע שאתה מוגבל תנועה אתה הופך להיות אדם שקוף, שהתכנון והתנהגות הסביבה אינם בנויים לאפשר לו חוויה דומה לכל אדם אחר.